אופליה סיגורניק
אופליה...אופליה...אופליה... אני קורא לה, ילדה קטנטנה וזריזה שכמותה. היא לא מפסיקה לרוץ ולעבור בין מתקני גן השעשועים. עולה על המגלשות, קופצת בין קרוסלות, נכנסת לרגע לארגז החול, מעיפה גרגירים לאוויר והופ, היא שוב רצה למקום אחר. אופליה... די, היינו כאן מספיק, הגיע הזמן לחזור הביתה, כבר מאוחר. עוד כמה דקות, היא מבקשת ורצה וקופצת ונעה ונדה ,שוב ושוב, הלוך וחזור, גומעת מרחקים של רץ מרתון חובבן.
זהו, אני רץ לעברה, מניף אותה באוויר ומביט בצחוקה המתגלגל. השתוללת יותר מדי היום, אני מעיר לה, אך לא זוכה להתייחסות כלשהי. נכנסים לרכב, מהדקים חגורות, אבל אין סיכוי שהיא תשב רגועה, בחיבוק ידיים, כמו כל ילד רגיל. היא זזה באי נוחות בספסל האחורי, כאילו מבקשת שארקיד אותה לצלילי הרוק הנשמעים מהרדיו. הנה אופליה, אני אשים לך את הדיסק האהוב עליך ביותר, תוכלי להניף את ידיך לאוויר, כאילו היית על רחבת הריקודים.
מגיעים הביתה, הייתי רוצה לחשוב שנאכל ארוחת ערב, מקלחת ולישון, אבל איפה? אצל אופליה? אין סיכוי. ממלא את האמבט במים וסבון, ריח הקצף נידף באויר וממלא את חלל המקלחת, אופליה מגיעה בדילוגים אל האמבט, הגיע הזמן שתתחיל לקרצף את עצמה לבד, היא כבר ילדה גדולה. לא ולא, אופליה בוחרת באופציה המוכרת, היא מתיזה מים לכל עבר, משפריצה קצף לבן אשר מלטף את תקרת החדר ומוציאה את תכולת המים עד לקרקעית.
אופליה...מה יהיה איתך, אני שואל, אבל היא בשלה, מושכת כתף וממשיכה.
אחרי ארוחת ערב, אני משכיב אותה לישון, היא חייבת להירדם אחרי יום כל כך מעייף בו התרוצצה והשתוללה ללא הפסקה. חייבת להירדם? נו, אז חשבתי כך ואופליה חשבה אחרת. אני שומע דברים נופלים, בעודי שוכב במיטתי. מיד מזנק לכיוון המטבח והנה, הפלא ופלא, אופליה מרוקנת את כל הארונות, מסובבת סירים מזיזה כיסאות, מוציאה מיני מזונות מן המקרר ומסדרת אותם בשורות.
זה לא יכול להיות, אני אומר לעצמי, הילדה כבר שש עשרה שעות רצה ומקפצת ללא מנוחה, אין מצב שהיא לא עייפה. מעבר לדאגתי לאופליה, אני גם מודאג מעצמי, מה יהיה, אני לא אשן בלילות, בעבודה אני מתהלך כמו אסטרונאוט שנחת לרגע ותיכף הוא ממריא וככה המצב לא יכול להימשך. אני לוקח את אופליה איתי למיטה, מחבק אותה חזק שלא תזוז ומנסה להירדם כשקריאות התרנגול מבשרות על בוא השחר.
בבוקר אני מתקשר למקום העבודה ומבשר שלא אגיע, אני מתרץ את העדרותי בלקיחתה של אופליה לרופא, כי אני ממש לא יודע מה יש לילדה הזאת. הבוס נענה לבקשתי למרות שיכולתי לראות את הפנים החמוצות שלו דרך שפופרת הטלפון.
אני מלביש את אופליה תוך כדי שהיא מנתרת לה ומתגלגלת על הרצפה. אופליה...אולי תעמדי לרגע אחד ישר כדי שנוכל להתלבש, הצלחתי לעשות זאת אבל רק לכמה שניות וכך אני מוצא את עצמי נאבק בבגדים ובאופליה, היא רוקדת ואני משחיל גרב, היא קופצת ואני מכניס חולצה ושרוול, היא מסתובבת ואני, בשארית כוחותיי, נועל לה נעל.
במרפאה, הרופא מקבל אותנו, מוקדם מהצפוי, אחרי שאופליה תלשה לו את כל הפוסטרים וכל הדפים המלמדים ומסבירים על בריאות ותזונה.
דוקטור, אני שואל, מה עושים עם הילדה, היא לא מפסיקה לזוז ולנוע. הרופא מביט באדישות באופליה, עושה כמה בדיקות שגרתיות ומשחרר קביעה חד משמעית, הילדה בריאה לחלוטין, היא עוד קטנה, זה קורה לכולם. כן, אני מפציר בו, ילדים הם שובבים מטבעם, אבל עשרים וארבע שעות, אני שואל. הרופא, אינו משנה את תנוחתו, יהיה בסדר הוא משלח אותנו בסימן יד.
הלכנו, בתוך תוכי אני מתלבט באשר לטענותיו של הרופא, אך מרגיש סיפוק מסויים ואולי אנחת רווחה, אחרי הכול הרופא אומר שאין מה לדאוג, אבל כמה זמן זה ימשך, כמה זמן עוד אוכל לא לישון בלילות ולא ללכת לעבודה ורק להיות עם אופליה יום ולילה עם השגחה צמודה, אני לא מצליח להסיר מבפנים את המועקה שאוחזת בי אולם אני ממשיך בשגרת החיים ככל שאפשר, אין ברירות, צריך לחיות. אני מחליט לקבל דעה נוספת, אני מתקשר לחבר שמכיר מומחים רבים בתחומים הנוירולוגיים, האורטופדיים, הפסיכיאטריים והכירורגיים, אולי מישהו יגיד לי מה לעשות. החבר מבטיח לעזור וביום למחרת, הוא נותן לי מספר של מומחה, אחד שעומד בראש ועדות במוסד לביטוח לאומי, הוא בטח יפתור לך את הבעיה, אומר החבר ואני רוצה לנשק אותו על הסיוע הזריז שהגיש. הרופא המומחה, מסדר לנו תור לעוד שבועיים, תגיד תודה, אומרת המזכירה, אנשים "רגילים" מקבלים אצלו תור אחרי חצי שנה, אותך קימבנו למועד הכי קרוב שאפשר. נו טוב, אני מתנחם, נראה איך נחזיק את השבועיים.
אחרי שבועיים אינטנסיביים, בהם אופליה לא נחה לרגע וכל יום שעובר אני מרגיש שאני מזדקן בעשר שנים, אנחנו ניצבים בפתח דלתו של הרופא המומחה. אופליה פותחת את הדלת וטורקת, חזור חשנה, עד שאני מחליט לעשות לזה סוף ומרים אותה פנימה. הרופא מחייך, לנוכך יופיה של הקטנה ומיד משגר משפט מדאיג, מה אתה רוצה, תראה איזו ילדה מקסימה יש לך, לא נראה לי שיש מה לדאוג, אבל אם באתם, נערוך לה בדיקות.
וכך אני מוצא את עצמי הולך מותש, סחור סחור, ימים ושבועות, סובב סביב ואובד עצות. אני מתיישב בספסל באחת הגינות, מביט באופליה משתוללת ללא הפוגות. לידי מתיישבת אחת האימהות, מחליפים מבט ומתחילים לשוחח קלות. אני מנסה להיאחז בכל תקווה ובכל פיתרון, שמישהו יציע לי הצעות. הגברת שלצידי מביטה בי בעיניה הנוגות, היא מבינה את רוחי השפופה ואומרת בשורות. תשמע, יש רופא מדהים בבלגיה, מומחה לילדים, אולי כדאי שתיסעו אליו, הוא בטוח ידע למצוא פתרונות. אני מרים את ראשי המורכן ומנסה להקשיב לדברים. את בטוחה שהוא יודע ומבין, אני שואל, בקולי הצרוד. כן, היא אומרת, הוא ידע את התשובה לחידה.
קבענו לנסוע לרופא הבלגי בתוך כמה יממות, אני מרגיש שאני כבר רגל וחצי בבית קברות. אחרי ספירה וסימון על הקיר של הימים והדקות, אנחנו ממריאים לאנטוורפן לשמוע תקוות חדשות.
מגיעים אל הרופא הישיש ומתקבלים בחמימות, אחרי שיחה קלה אנחנו נפרדים, כשאני יושב בחדר ההמתנה ואופליה עובדת בדיקות. אחרי שלוש שעות ארוכות ומיוסרות, אני נקרא אל חדרו של הרופא כדי לגלות את מה שהעלה מהבדיקות.
אני נכנס בהססנות, כאילו נרתע ממבטו, הוא מתיישב בכיסאו, מדליק סיגריה, מרים את רגליו על השולחן ומארגן את הניירות.
נו, דוקטור, אתה רוצה לחרוץ גורלות, אני שואל ומאיץ בו לדווח לי את התוצאות. הרופא מביט בי ומשתהה קלות, לאחר דקה קלה הוא זורק לעברי את הדפים, הספרים והקלסרים ומגלה את האמת:
היא חולה !! היא חולה !!
